מאמרים

  החברים של מוקי  

39 שנים לא עלינו לקבר של מוקי. לא באנו לשם גם ביום הזיכרון האחרון. כי מוקי היה חבר גרעין שלנו, אבל הוא לא היה אחד מ"החבר'ה".

הוא היה חמוד, הוא היה חכם, הוא היה מצחיק, הוא היה טוב-לב, הוא היה מבריק וחד – אבל הוא היה קצת שמנמן והוא לא אהב ללכת לים ולא סיפר בדיחות גסות, והאמת היא שאני בכלל לא בטוח שהוא רצה להיות אחד מאיתנו. בלב, אני חושב שהוא צחק עלינו. אנחנו היינו בטוחים שלמרוח אחד לשני קרמבואים על הראש זה הדבר הכי מדליק (ככה אמרו אז, "מדליק"), ושלהסריח עד הערב מזיעה זה שיא הגבריות. מוקי לא היה שם.

● ● ●

למדתי איתו מכיתה ט' עד סוף התיכון, אבל מוקי לא היה אחד המופרעים שישבו בשולחנות האחרונים. הוא ישב בשורה הראשונה, כדי להקשיב. הוא בא לבית הספר כדי ללמוד. הוא היה אפילו צוחק מהבדיחות של המורה לתנ"ך. והן היו הכל, הבדיחות של יז'רסקי, חוץ ממצחיקות.

אחרי הצהריים, כשהיינו יושבים בקן ומקשקשים את עצמנו עם אותם דיבורים מטופשים, מוקי נשאר בבית וקרא ספרות יפה, האזין למוזיקה קלאסית, הכין שיעורים. הוא לא היה אחד מ"החבר'ה". בבקרים, בכיתה, הוא היה מצחיק אותנו בבדיחות שלו, בייחוד על עצמו ועל הוריו הפולנים - אבל בהפסקות לא היה משחק כדורסל אלא מפטפט עם הבנות. הוא ידע מי הוא, ונדמה לי שדווקא אהב את מי שהוא. מה שבטוח, אף פעם מוקי לא ניסה להתחנף לאף אחד כדי שיצרפו אותו ל"חבר'ה".

גם בשל"ת הוא לא גר בקצה הבטונדה, עם "החבר'ה". וכש"החבר'ה" סידרו איכשהו את ההגרלה ככה שהם – כלומר אנחנו – נעבוד בשלחין וברפת ובפלחה, מקסימום בדיר, מוקי הלך בחיוך לעבוד עם גידָלה בלול. הוא לא רב ולא התווכח, הוא צחק. צחק כשהתחיל לעבוד שם, וצחק כל יום על מה שקרה לו בין הפרגיות.

וכך זה נמשך. אנחנו פרצנו בלילות למועדון לגנוב גלידה, ומוקי ניגן בגיטרה בחדר והצחיק את הבנות. לא הרגיז אותו שהוא לא ב"חבר'ה". אולי הרגיז קצת אותנו שזה לא אכפת לו.

● ● ●

כש"החבר'ה" הלכו לגדוד 50, מוקי הלך לשריון. הוא לא היה בנוי למסעות וסחיבות. וכש"החבר'ה" חזרו לקיבוץ – לרפת, לשלחין ולפלחה, מקסימום לדיר – הוא העדיף להדריך בתנועה וכבר לחשוב על אוניברסיטה.

עד שפרצה המלחמה.

מוקי לא היה אחד מ"החבר'ה", אבל לחם שבועיים בטנק שהדף את המצרים בסיני וחצה את התעלה. כשנודע שנהרג באיזה חור שנקרא הר ג'ניפה היינו בהלם, אבל היינו מטומטמים כל כך שלא צרחנו. הוא הרי לא היה אחד מ"החבר'ה". הלכנו להלוויה, ביקרנו פעם את ההורים, ונעלמנו. הם דיברו במבטא פולני כבד וממש לא היו בראש של "החבר'ה".

● ● ●

אחר כך הם ביקשו להנציח את זכרו בקיבוץ, ועל דלת חדר העיון, שאיש כמעט לא פתח, ננעץ שלט קטן: "לזכרו של משה (מוקי) פרשטנדיג". מאז לא פגשנו אותם וגם לא את אחותו. לא שאלנו אם הם צריכים משהו, לא תהינו כיצד נוכל לעזור. מתישהו הם הלכו לעולמם והיא הקימה משפחה. מתישהו השלט נעלם. "החבר'ה" היו עסוקים בבנות המשק עם המכנסיים הקצרים-קצרים ובמתנדבות עם הגופיות הפתוחות-פתוחות. מוקי שכב לו בקרית שאול.

78 פעמים לא עלינו לקבר שלו, לא ב-39 ימי הזיכרון לחללי צה"ל ולא ב-39 ימי השנה לנופלו. חבורה של שחצנים, מטומטמים, גסי לב ואטומים, שאין להם שכל אפילו להתבייש ולבקש מחילה.

דף הבית
דף הבית
דף הבית
אודות
אודות
אודות
עריכת ספרים
עריכת ספרים
עריכת ספרים
כתיבת ביוגרפיה
כתיבת ביוגרפיה
כתיבת ביוגרפיה
כתיבה עיסקית
כתיבה עיסקית
כתיבה עיסקית