מאמרים

 הם הרגו גם את דוביצקי 

גם את דוביצקי הרגו הנאצים. למרות שנולד בישראל, שבע שנים אחרי שמלחמת העולם תמה, ומת בניו-יורק ב-1995.

 

ילדים לא רוצים לדעת למה ילד אחר מרביץ להם. דוביצקי הרביץ לכל מי שהרגיז אותו, ואף אחד לא אמר "אין דבר, הוא מסכן." כי מצד אחד כולם פחדו ממנו, אבל מצד שני דוביצקי היה גבוה וחזק ויפה, והיה לו חיוך שאף אחד לא יכול עליו. אף אחד גם לא קרא לו בשמו הפרטי, זאב. הוא היה דומה מדי לזאב אמיתי. וזה מפחיד. עדיף דוביצקי.

 

בבית, זה כבר היה משהו אחר. גרנו שלושה רחובות ממנו, ולא הייתה לנו שום סיבה להסתובב דווקא בסמטה של דוביצקי, אבל הסיפורים על הצעקות שעולות מהבית ההוא הגיעו עד אלינו. וגם הסיפורים על המכות בחגורה שהוא מקבל כל יום מאבא שלו. על כל דבר קטן שהפריע לו, דוביצקי האב היה משתגע מעצבים. תוך רגע החגורה הייתה ביד שלו.

 

על דוביצקי הילד לא ראו את זה. הוא תמיד חייך כמו אחד שאי אפשר להתקרב אליו, אין סיכוי לגעת בו, בטח שאי אפשר להכאיב לו. אז אף אחד לא עשה אחד ועוד אחד, ואמר שהוא מרביץ כי הוא חוטף. היה עדיף להתרחק.

● ● ●

 

הוא היה בכיתה המקבילה. הם היו הרבה יותר טובים מאיתנו בכל. ובכל פעם שחטפנו מהם בכדורגל או בכדורסל, דוביצקי אמר משהו ארסי עם החיוך ההוא. אבל עדיף היה לא לענות. אז זזנו הצידה.

 

חצי מהילדים בשנים ההן באו ממשפחות שהגיעו מ"שם", וכולם ידעו שלא מדברים על זה. אצל אחד, אמא שלו הייתה רצה אחריו לכל מקום, לא נתנה לו לחצות את הכביש, בטח שלא לצאת לשום טיול, בטח שלא לחזור הביתה בחושך. אצל אחר זה היה האוכל: לא לזרוק, לגמור מהצלחת, למלא את הארון. בכל מיני פינות החביאו כיכרות לחם ותפוחי אדמה למקרה שהגרמנים יחזרו. אף אחד לא שאל גם מה בדיוק קרה להורים של דוביצקי, שהפך גם אותם למה שנהיו.

 

בתיכון זה היה אחרת. החיוך של דוביצקי נעשה יותר ויותר ציני, ואת הידיים הוא הפעיל פחות. אמרו שאביו הפסיק להרביץ לו, אבל בבית משוגע הוא המשיך לחיות. עכשיו למדנו באותה כיתה. הוא היה מבריק, והיה בוז בחיוך שלו כשידע מה שאף אחד אחר לא ידע. אבל בסוף היום הוא חזר לבית שכל הזמן צעקו בו, כשהיו ערים וכשישנו, ותמיד התריסים היו מוגפים, ואף אחד לא הוזמן אף פעם להיכנס פנימה.

 

ככל שדוביצקי החזיק את הידיים יותר בכיסים, הוא נהיה אכזרי יותר. אנשים בכו ממה שאמר לא פחות ממה שעשה כמה שנים לפני כן. את החברה שלו הוא אילף, כמו בסטאלגים שקראנו כשאף אחד לא ראה. באמצע הכיתה היה זורק משהו על הרצפה, והיא הייתה צריכה להרים ולהגיש לו. ועוד פעם. ועוד פעם.

 

אחר כך כל אחד הלך לדרכו. פה ושם הגיעו סיפורים על דוביצקי. אבל הוא התרחק והתרחק, והם התמעטו והתמעטו. הוא ברח מהבית הסגור, מהמכות והזיכרונות, מהצעקות והפחדים. ואז סיפרו שהוא באמריקה, עובד על פטנט גדול שישנה את העולם. ואז פגשו אותו כמה אנשים שם.

 

אולי הוא עבד על פטנט שישנה את העולם, אבל הוא גר בדירה קטנה ומעופשת ובקושי היה לו כסף לאוכל. אביו מת, ולקח את הזוועה שהטריפה אותו איתו. אמו מתה, ולקחה את שתי הזוועות - זו שעברה שם וזו שבעלה עולל לה ולילדיה כאן. אחותו שמה קץ לנפשה.

 

יש כל מיני שמועות. אחת אומרת שדוביצקי קפא למוות ברחוב בקור הניו-יורקי של חורף '95. אחרת אומרת שהוא קפא רק עד כדי כך שנאלצו לכרות את רגליו, וקפץ מהחלון אל מותו.

 

הנאצים אמנם לא הרגו את ההורים של דוביצקי "שם", אבל הם לא ממש זכו לחיות "כאן", ואחרי דור אחד בלבד המשפחה נכחדה. וגם את זאב דוביצקי הרגו הנאצים. בעינויים. 

דף הבית
דף הבית
דף הבית
אודות
אודות
אודות
עריכת ספרים
עריכת ספרים
עריכת ספרים
כתיבת ביוגרפיה
כתיבת ביוגרפיה
כתיבת ביוגרפיה
כתיבה עיסקית
כתיבה עיסקית
כתיבה עיסקית