מאמרים

  מה פתאום הקבוצה של המדינה?  

​

גם אני אשם. מודה. בניצחון ההוא ב-77' - בווירטון - שמחתי. כולם הצטופפו במועדון, מול הטלוויזיה היחידה בקיבוץ, יותר ממאה איש בחדר שנועד לשלושים ועוד כמה עשרות על החלונות, וכולם קפצו. ממש אהבנו שם את מיקי ומוטי וטל. לא נסענו לשחות בכיכר מלכי ישראל (לא היה אוטו פנוי בסידור), אבל הרגשנו שעשינו את זה.

 

 כי לא ידענו לאן זה יוביל. כשהבנו, כבר היה מאוחר.

 

בימים ההם הייתם הקטנים והחוצפנים. האמיצים שמפתיעים. זה היה כמה חודשים אחרי אנטבה, רינה מור התמנתה פתאום למיס תבל, תיכף יזהר כהן ואבניבי יפלחו את האירוויזיון - ראינו יחד את גוליית מולנו, והכדור ביד של ארואסטי נראה לנו כמו האבן בקלע של הג'ינג'י הקודם, דוד.

 

אבל רבאק, לאן לקחתם את זה משם? איפה הספורט, אם כולם בעד אחד ואחד דופק את כולם? מי רוצה להיות המנוול שמרביץ לחלשים? מה פתאום הקבוצה של המדינה? מה לנו ולבאטיסטה, גארסיה, קאמינגס, ביינום, מוריס? מזל שבזכותכם אנחנו מטיילים לפחות בכל אירופה. שבוע אנחנו יותר איטלקים מאיטלקים, שבוע ספרדים, שבוע צרפתים. אמש היינו רוסים. הלוואי שניצחנו.

 

לקחנו את הילדים למסעדה בערב שבת. עשרות אנשים לבושים בחולצות צהובות עמדו לנו על הראש ולא נתנו לאכול. הם הסתכלו על מסך הטלוויזיה שהיה תלוי בקצה וצרח בקולי קולות. וגם הם צרחו. מפריע לכם? תלכו. הם לא אמרו, הם נתנו לנו להבין. כמו ששמעון מזרחי לא צריך להגיד כל מיני דברים. הוא מסתכל, ונותן להבין. זה היה בדיוק כשהשלשות המעצבנות של שארפ נכנסו, ואחר כך שוב מחקתם את הפיגור וניצחתם.

 

גברים, נשים וטף נתנו לבשר להתקרר ורקדו כאילו שוב שיחררנו את הכותל. הסתכלנו חמשתנו אחד על השני, והבנו למה אנחנו לא שייכים. ואז עמיר אמר: הלוואי שביום ראשון הם יפסידו. זה יכאב להם יותר (בקיץ הוא חוזר סוף סוף לאכול עלית, הבעיה שלו עכשיו היא שהמזגן הוא אלקטרה.)

 

והם המשיכו לעמוד באמצע המסעדה כאילו היא שלהם, והפגינו את כל הרוע שמכבי מסמלת: אדנות, בריונות, שחצנות, חוסר התחשבות, דורסנות, חוסר ג'נטלמניות, חמדנות. מזל שההמבורגרים היו מעולים.

 

 הכיף בספורט זה לבוא מלמטה ולעקוץ? זוכרים?!