מאמרים
עשינו את זה, אבא
מתוך השק השחור יצאו תמונות בנות 70 שנה וספרי סידור מתפוררים. זה שייך למשפחה שלכם, אמר האיש • כל השנים זאת היתה הבדיחה של המשפחה. אנחנו כל-כך ישראלים, כל-כך שזופים, ולהם יש סיפורים כל-כך לבנבנים וגלותיים על צ'חוצ'ינק • אף פעם לא העליתי בדעתי שאעמוד יום אחד לפני הבית שבו נולד.
אדם בחולצה אפורה, מכנסיים אפורים ושיער אפור חייך אלי ליד פקידת הקבלה. "אתה יודע פולנית או גרמנית?" הוא ניסה לשאול עם חיוך קטן. אף פעם אתה לא יכול לדעת מה מסתתר מאחורי חיוכים כאלה. "יש לי חומר על המשפחה שלך", הוא אמר איכשהו, בעזרת הפקידה. החיוך שלו היה עוד יותר מסתורי. "בוא איתי לאוטו, אני אראה לך".
בחוץ היה חשוך. המכונית חנתה מעבר לכביש. שמתי לב שזאת מרצדס. מהספסל האחורי הוא הוציא שק פלסטיק שחור אטום.
חזרנו ללובי, אבל הוא לא הסכים לשבת שם, וסימן ביד שאנחנו צריכים לעלות לחדר. איפה המתורגמן כשצריכים אותו?!
היינו חמישה. אחי ואני, הנשים שלנו ואמא שלי. תסגרו את הדלת, הוא סימן, הניח את השק השחור על הספה, פתח אותו והוציא חבילת תמונות ישנות, אכולות. מתחת לתמונות הוא חילץ ספרי סידור מתפוררים. הם השירו משהו שנראה כמו אפר, אבל הם לא היו שרופים.
על רוב התמונות לא היה רשום כלום. על חלק מהן היו מילים שלא הבנו – ותאריכים. 1931, 1925, תרפ"ד. ככל שחיטטנו, חזר שוב ושוב השם אילנברג. שנה טובה שמרים אילנברג קיבלה ערב ראש השנה תרפ"ה. בוגרי כיתה ו' מחזור .1932 ילד על ידי אמו, זוג מאוהב בגן, שתי חברות מגונדרות. הניסיונות להבין מה האיש רוצה להגיד לנו – נכשלו.
את השם אילנברג הכרנו. הוא הופיע על המפות שציירו לנו לפני שנסענו, אבל לא היה לנו שום סיכוי לזהות מישהו מהמצולמים. אנחנו באנו הנה לחפש את העקבות של זלשינסקי.
• • •
כל השנים זו היתה הבדיחה המשפחתית הכי מצחיקה. הם הלכו והתמעטו, האנשים שבאו משם, אבל הסיפורים השתמרו אחריהם. אנחנו הרי כל-כך ישראלים, כל-כך גיבורים, מה לנו כאן ועכשיו ולזכר הגלות ההיא. לשמות כאלה. לשושלות כאלו. לסיפורים מאז ומשם.
הם דיברו בערגה, ולנו זה נשמע כמו בדיחה. הם שמחו שהם כאן, אבל גם כמהו לשם. הלכו לים, אבל התגעגעו לוויסלה.
השתזפנו בכל הכוח, וצחקנו: צ'חוצ'ינק, איזה שם מטומטם. מה לנו, במציאות הטוחנת ומועכת שלנו, ולאגדה הלבנבנה הזאת, העתיקה, המרוחקת.
לפני 40 שנה אבא שלי מת, ואיתו מתו גם הסיפורים ההם. עוד שמעתי אותם פה ושם. בסדרים, בחתונות, בהלוויות. מבחינתי זו היתה אגדה שמעולם לא ממש תיגע בי. שמעולם לא אגע בה.
ועכשיו עמדנו שם. לפני הבית שבו אבא נולד. אבא, האחים שלו ואחותו. שלושת האחים הלכו כבר מזמן לעולמם. היא נשארה לצייר לנו את המפה, ולכתוב את ההוראות – איפה לחפש מה. מי גר איפה.
ארבע משפחות גרו בבית, היא רשמה. שתי הדודות בדירות למעלה, הדוד למטה משמאל, ואנחנו למטה, מימין. אבא, אמא וארבעה ילדים.
הקיר הקידמי כוסה מאז טיח אפור מכוער. בשאר הקירות חשופות עדיין הלבנים האדומות, שמהן נבנה הבית לפני 100 שנה. הדירה של הדוד הפכה למעבדת מחשבים. הדירה שבה נולד אבא היא היום חנות סידקית. סיגריות, נרות, עטים, עיתונים. "בחצר היה מבנה עם 20 חדרים להשכרה", היא רשמה. המבנה עדיין שם, אבל מה שנראה לילדה בת 12 כמו 20 חדרים הם בעצם חמישה. רחוב ברונייבסקי מס' 10.
• • •
שתי המוכרות בחנות בנות שלושים-ארבעים. תומאש מסביר להן בפולנית מה אנחנו רוצים. רק להיכנס רגע לחדרים האחוריים. לראות איך זה נראה. איפה אבא שלי גדל עם האחים שלו, איפה עשו מלחמת כריות, איפה אכלו, התקלחו, ישנו. אבא סיפר לאמא שעל הקיר בחדר השינה של ההורים היה ציור גדול של שחרזדה. היא ידעה שלא, אבל רצתה בכל זאת לראות אולי הוא עוד שם.
המוכרות מסרבות. זה מחסן, הן אומרות. לא תראו שם כלום.
"בעלה של הגברת הזאת נולד שם", מנסה תומאש לדבר על ליבן, מצביע על אמא הנרגשת. אבל הן לא מוכנות. "בעל הבית איננו", הן אומרות מעבר לדלפק, מקוות שכבר נעוף משם, "אסור לנו".
אל הקומה השנייה מובילות מדרגות, אבל הדלת אליהן נעולה. שוב צילמנו את הבית מכל הכיוונים, והלכנו.
• • •
המדריך-המתרגם הגיע. זאת לא המשפחה שלנו, אנחנו מסבירים לאיש באפור. "ראיתי אתכם מסתובבים ליד הבית שלי עם מחברות ומפות," הוא עונה. "לפני כמה שנים השכנים שלי שיפצו את ביתם. יום אחד באו אלי הפועלים עם השק הזה, ואמרו: אתה היהודי היחיד בעיירה. אולי אתה רוצה לקנות את התמונות והספרים האלה. קניתי, ואני רוצה להחזיר אותם למי שזה שייך לו.
"קוראים לי אדם. אני באמת היהודי היחיד בעיירה. אני, אשתי, הבת שלי ושני התאומים". אשלה. היהודי האחרון בצ'חוצ'ינק.
• • •
אהוד החזיק את המחברת עם הסיפורים של הדודה דבורה. אני הלכתי עם המפה שצייר לנו הדוד גרשון. טליה, מתעלמת משורשיה בעיראק וברומניה, פסעה מאחור עם מצלמת הווידאו. דגמר, שוכחת את שורשיה ממינכן, שנחאי ומלבורן, הלכה עם מצלמה רגילה. אמא צעדה לאט לאט מאחור, לא יודעת מה מרגש אותה יותר: הבית שממנו יצא בעלה, הרחוב שהיא שמעה עליו כל-כך הרבה סיפורים – או שני הבנים שלה ונשותיהם, שהולכים מבית לבית, משווים בין המפה למחברת, מתווכחים אם זה הבית של הדוד שלא הכירו או של הדודה שבקושי שמעו את שמה, (או של צוקר או ווזק או קרוננברג). "נדמה לי שזה היה השם", כתבה לנו הדודה, "אני לא זוכרת ב-100%".
וזה חשוב, כי אדון קרוננברג או איך שלא קראו לו, עמד באחד הימים של 1930, שיכור, וזרק את החפצים של אשתו ממרפסת הקומה השנייה. "אני עושה לה סדר", הוא צעק, וזרק את הפורצלנים אחד אחד, ואת החולצות והשמלות, ואת המראה והמנורה, וגברת קרוננברג (אם אכן זה היה שמה) עמדה למטה מבועתת, כי גם התינוקת היתה בבית, והיא פחדה שגם אותה בעלה ישליך מהמרפסת.
אבל אדון קרוננברג לא היה עד כדי כך עמוק בגילופיו, והילדה שלו קיבלה עוד כמה שנות חיים. גם היא נרצחה מן הסתם על-ידי הגרמנים במחנה חלמנו, עם כל היהודים שנשארו בצ'חוצ'ינק.
בין אלף לאלפיים תושבים חיו שם באותן שנים, וביניהם מאה, אולי מאתיים יהודים. את היהודים שלחו הנאצים ב-1939 אל מותם בחלמנו, מיד לאחר שנכנסו.
את הפולנים הם פשוט גירשו. העיירה היפהפייה מצאה חן בעיניהם, והם מיקמו בה את אחת המפקדות שלהם. את המצבות של בית הקברות היהודי עקרו וריצפו איתן את אחד הרחובות.
אדון אילנברג עוד הספיק להחביא בבוידעם את השק עם התמונות המשפחתיות, כמה
תעודות וכמה ספרי תפילה. כשנחזור, אמר לעצמו כנראה, נמצא אותם.
• • •
תומאש הוא פולני, נוצרי. בשנים האחרונות הוא מדריך מבקרים ישראלים. רובם באים לחפש את השורשים. הוא מדבר עברית מצוינת - עם שגיאות של זר מצד אחד ומילים גבוהות של אולפן מצד שני. מאימי הוא מבקש הסבר למילה "עפצים", ומסביר לה שמה שאנחנו רואים על עצי הערמון הענקיים אינם עפצים אלא מין טפיל בשם "דבקית".
אמא נזכרת בבושות שעשה לה אבא. "מי זו הנערה עם המחלפות השחורות?", הוא בירר כשראה אותה. "שולמית, האוכל להציע לך תופין?", שאל אותה למחרת. היא צחקה, ורק אמרה לו: יצחק, בפעם הבאה שאתה בא לקחת אותי מהקן, אל תבוא עם סנדלים וגרביים. יצחקו עלינו. ומאז הם היו ביחד.
עם השנים תומאש פיתח תכונות של בלש-דייג. הוא יודע "ללכוד" את הזקן שאולי זוכר משהו מהימים ההם, כדי שיצביע על הבית הנכון. כשאין את מי לשאול, הוא רץ לחפש על המשקופים שרידי מזוזות שהוסרו. אולי זה היה פעם בית של יהודי.
לא, הוא אומר, הפולנים לא היו צדיקים גדולים בתקופת השואה, אבל המלחמה על החיים הוציאה מהרבה אנשים את הרע שבהם. 3 מיליון פולנים לא יהודים נהרגו במלחמה.
• • •
בורשה הגרמנים החריבו כמעט עד היסוד. גם אנחנו היינו קורבנות. על מפה של הדודה רשום: "בפינה שבה עומד הצריף הלבן היתה החנות של סבא". הצריף הלבן הרבה יותר צעיר. החנות שבה ישב סבא שלי ושיווק מלח – כבר מזמן איננה. אני את הסבא הזה בכלל לא הכרתי. הוא מת לפני שנולדתי. בתמונות הוא נראה כמו עולה חדש מפולניה, עם כיפה וזקן לבן.
צ'חוצ'ינק חיה על המלח. אז, וגם היום. לפני 170 שנה קדחו שם את הקידוח הראשון, ומאז זורמים ממעבה האדמה מי מלח. מה עושים עם מי מלח באמצע שום מקום?
"לפני כמה שנים השכנים שיפצו את הבית. יום אחד באו הפועלים עם השק הזה, ואמרו: אתה היהודי היחיד בעיירה. אולי אתה רוצה לקנות את התמונות והספרים האלה
תומאש מסביר בפולנית מה אנחנו רוצים: רק להיכנס רגע לחדרים האחוריים, לראות איפה אבא שלי גדל עם האחים שלו. זה רק מחסן , אומרות לנו המוכרות, בעל הבית איננו, אסור המשך מעמוד הקודם
מקימים עיירה ובונים מתקן מוזר, שבו מטפטפים המים מראשה של חצובת עץ ענקית. גובהה של החצובה כמה עשרות מטרים, אורכה כמה מאות, וצלעותיה מכוסות ענפי שזיף בר. רק ענפים של שזיף בר. כך מצאו ב1856- שנכון לעשות, וכך זה מתבצע עד היום.
המים מטפטפים על הענפים, נשאבים חזרה למעלה ומטפטפים שוב למטה, ומועלים ומטפטפים שוב, כך שחלק מהם מתאדה וריכוז המלח עולה. אחר-כך יעבירו אותם למפעל הסמוך, שם מאדים את שארית המים בחום, ומקבלים את גושי המלח.
למלח של צ'חוצ'ינק יצאו מוניטין עוד במאה ה,18- ומאז ועד היום נוהרים לכאן חולי לב, בעלי אקזמות, לוקי סוכרת וקצרי נשימה מכל רחבי פולין וגם מחוצה לה (כולל ישראל,( נמרחים בכל מיני המשחות שמופקות מהמלח המשובח, ונושמים את האוויר של מי המלח המקפצים מהמזרקות. אנשים יושבים שעות על ספסל ליד המזרקה, שואפים את האוויר רווי אדי הגופרית ושאר המינרלים, ומוכנים להישבע שהם חוזרים הביתה בריאים יותר, חזקים יותר, יפים יותר.
זו הסיבה שצ'חוצ'ינק היתה עשירה בתחילת המאה ה,19- וכבר אז היו בה קולנוע, ומדשאות ענקיות וגינות יפהפיות, וזו הסיבה שהיא יפה גם היום. הקייטנים פוסעים להם בגנים, נוסעים בכירכרות הרתומות לסוסים, משוטטים בשוק ועדיין הולכים לאותו בית קולנוע. "קינו".
המוכרים נראים סטודנטים צעירים, שבאו הנה, כמו שישראלים צעירים יורדים לאילת, לעשות בחופש כסף. והכל בוהק בניקיון. הכבישים, המדרכות, הבתים, הגנים, המדשאות, הדוכנים בשווקים הקטנים.
מכאן אבא שלי בא לפלשתינה ב-1934, נער בן 18, עם הוריו ואחיו. הדודים ובני הדודים שלו העדיפו להישאר בצ'חוצ'ינק. היה להם שם הכל. היה להם נוח. הם היו רגילים. כשאיזה זוג מוזר החליט לעלות לישראל היו באים כל יהודי העיירה להיפרד, ולהצטלם למזכרת.
כשנחזור ארצה, הדודה דבורה תביט באחת התמונות ותצעק פתאום: "הנה אמא שלי! זאת סבתא שלכם." וכשתתבונן באחרת תקרא: "אוי, זה אחי חיים ששוכב פה. הנה, השני מימין."
כמעט כל מי שנשאר נספה מיד בתחילת ההשמדה ההמונית. כל השנים סיפרו אצלנו על בן דוד אחד, שראה את הגרמנים באים, עלה על האופניים שלו, וכולם הסתכלו איך הוא רוכב לו אל האופק מזרחה, ונעלם.
יום אחד נסעה אחותו באוטובוס מתל-אביב לחולון. לידה ישבה מישהי שלא הכירה, השיחה התגלגלה, היא סיפרה על אחיה שנעלם, ולפתע אומרת השכנה לספסל: אני מכירה את אחיך. הוא חי באלמה-אטה. וכך היה. הוא נמלט לרוסיה, התגלגל לקזחסטן, ואחרי כמה עשרות שנים קיבל פתאום טלפון מאחותו, שיכלה לאושוויץ. לפני כמה שנים, בסוף הסיבוב, הוא עלה לארץ עם הילדים והנכדים.
• • •
הדרך מוורשה, 180 ק"מ, עוברת דרך המישורים השטוחים והפתוחים של פולין. ערים קטנות וכפרים. איכרים עובדים בשדות עם טרקטורים עתיקים. וזה עוד טוב ליד אלה שרותמים את המחרשה לסוס. נשים וגברים כורעים על האדמה, מלקטים בידיים תפוחי אדמה מבין הרגבים. פולין כבר שייכת לאיחוד האירופי, אבל זאת לא אותה אירופה.
ארוחת צהריים לשישה אנשים בפונדק על אם הדרך עולה 150 זלוטי. פחות מ-200 שקל. פתאום אין חומוס, ולא מנגבים, ואין פיתות ואין שווארמה. פתאום מתברר שהבורשט הזה, שהכרחנו את עצמנו כל השנים לא לאהוב כי הוא משם, מהגלות, ומה לנו ולזה – פתאום הוא דווקא חריף וטעים. פולני, אבל טעים.
• • •
שבעה בנים ובנות היו ליואל ודבורה זקס. רק אחת הספיקה להימלט לפני המלחמה. על אחרת כותבת לנו הדודה: "תמרה מתה בצעירותה, והשאירה אחריה חמישה ילדים". בצעירותה, וכבר השאירה אחריה חמישה ילדים. "בעלה לא היה מפרנס גדול, והוא גם התחתן שוב, ונולדו לו ארבעה ילדים, אז שלחו את היתומים שלה לאנגליה ולאמריקה". והצילו את חייהם.
האחת שנמלטה היתה הסבתא שלי. למה יתר אחיה ואחיותיה לא נסעו איתה לארץ? אין לי מושג. היה להם טוב. גם היא התלוננה עוד שנים, והיתה אומרת לבעלה: "לאן הבאת אותי?!" אבל הוא היה מנהיג בקהילה של צ'חוצ'ינק, ורצה להראות דוגמא, והציל את חייהם. ואת חיינו. היית כבר אשה נשואה כשהשואה השתוללה באירופה, אני אומר לאמא שלי, כשאנחנו עושים את הדרך חזרה. מה ידעתם בארץ על מה שקורה שם. לא ייתכן שאף אחד לא סיפר שמיליונים מושמדים.
• • •
אמא נולדה במטולה. רכבה על חמורים, שאבה מים מהבאר, קצרה חיטה במגל. בגיל 14 שלחו אותה לתל-אביב, ללמוד בסמינר לוינסקי להיות מורה. הגיעו כל מיני שמועות, היא אומרת, אבל לא ידענו מה קורה שם.
את אבא שלי אני כבר לא יכול לשאול. היו שם דודים שלו. הוא לא שמע מהם מילה במשך שנים. מה הוא חשב? מה הוא עשה? מה היה יכול לעשות?
• • •
בדרך חזרה מרחף מין סיפוק שקט באוטו. עשינו את זה. היינו שם. ראינו. אנחנו מבינים על מה הם דיברו. הרגשנו, נשמנו, נגענו. נכון, עברו 70 שנה ויותר, אבל הבית שעדיין ניצב על מקומו נתן לנו להריח את הימים ההם. שוק של איכרים אומנם תפס את מקומו של בית המדרש, אבל המבנים ההם עוד מקיפים אותו.
עם אבא מעולם לא יצא לי לדבר על נסיעה לשם. כשהוא מת, מסך הברזל היה עדיין כבד ואטום, פולין היתה רחוקה כמו עולם אחר. צ'חוצ'ינק היתה רק אגדה. ובדיחה.
אבל הנה, אבא, עשינו את זה.
אני מאושרת, אומרת אמא שלי. ראיתי את הבית שאבא שלכם נולד, ראיתי את העיירה שכל-כך הרבה שמעתי עליה, אבל הכי כיף, היא אומרת, להיות אתכם ארבעה ימים רצופים. כבר שנים כל אחד רץ את הריצות שלו. כמה ארוחות בשנה, כמה שמחות, כמה הלוויות, אזכרה אחת. כמעט כל הזמן אתם רחוקים. אני לא זוכרת מתי הייתי אתכם ארבעה ימים שלמים.
