מאמרים
הדברים המדידים מהעין
אני מת לדעת כמה אשתי אוהבת אותי. 60? 20? 100 (כמו שמגיע לי)? 89? וכמה זה לעומת האהבה של השכנה לבעלה?
אני מת לדעת גם כמה אני בריא? 97? 45? 72? וכמה אני נחמד?
ועד כמה אנחנו חשובים? ובאיזו מידה מאמינים לנו? וכמה אנחנו תורמים לילדינו (לא כסף), וכמה המאמרים שלנו משנים?
● ● ●
הדברים החשובים באמת הם הדברים הסמויים ממדידה. נכון, הכי קל לספרר, לציינֵן ולאַקְסֵל, אבל את הדברים החשובים באמת אנחנו רק הורסים עם המספרים שמודבקים להם.
תראו מה קרה למערכת הבריאות מאז שהתחילו לדרג את הרופאים לפי מספר הפציינטים שהם מקבלים ומספר הניתוחים שהם מבצעים. תראו מה קרה לפנסיות שלנו, מאז שמומחים נטולי ערכים, שכל כוחם במספרים, התחילו לחשבן אותן? אמא שלי חיה בכבוד בגיל 92. אני בגיל 75 אהיה דלפון (אם מערכת הבריאות לא תחסל אותי קודם, כי אחטוף משהו שלא משתלם לרפא).
תראו מה קרה לטלוויזיה, מאז שעגל הזהב הוא הרייטינג. תראו מה קרה לפקולטות למדעי הרוח, מאז שפקידונים הצליחו לשכנע שאפשר להכניס נשמה ותרבות לטבלאות אקסל. אם מישהו אומר שהתקנת שעון נוכחות במפעל תשפר את התפוקה הוא אידיוט, חזיר, יצרן שעונים או פקיד אוצר צר אופקים. כי הדברים החשובים באמת הם הדברים שאינם מדידים.
● ● ●
אבל הנורא מכל הוא שמעוללים בשנים האחרונות את תרבות המידרוג המעוותת גם למערכת החינוך.
למקום שבו אני למדתי הכי הרבה קראו "בית חינוך", יום בשבוע לא למדנו אלא עבדנו – בחקלאות, בבישול, בנגרות (גם הבנות) ובתפירה (גם הבנים). לא חילקו שם ציונים עד סוף כיתה ח', ואת המורים לא מדדו לפי הישגי התלמידים בבחינות – פשוט משום שלא היו כמעט בחינות. ידעתי חשבון ולשון ומולדת לא פחות טוב מהחברים בשכונה שלמדו ב"הר נבו", אבל זכיתי בכמה דברים שהם לא קיבלו.
● ● ●
מבחנים מודדים את המחברים שלהם יותר מאשר את התלמידים. אם ילד קיבל 100 זה לא אומר שהמורה שלו מצוין, ואם החבר שלו קיבל 40 זה לא אומר שהמורה השני גרוע (או עצלן). בלי המורה הזה, אולי ילד ב' היה מקבל 0.
כולם כבר מסכימים ש-I.Q הוא מדד דפוק, שמתאים רק לסוג מסוים (מאוד) של אוכלוסייה מערבית. אף אחד לא יודע כמה איינשטיינים אנחנו מפספסים לא רק באיזה שבט אפריקאי נידח אלא אפילו בשכונות של יוצאי אתיופיה ובכפרים ערביים. יש רק הסבר אמיתי אחד לכך שמודדים ידע (כלומר שינון) ויכולות שכליות-כביכול - ולא אומץ, יצירתיות או חיוביות. ההסבר הוא שקל יותר לחבר שאלות כאלה וקל לציינן את התשובות (בדיוק כמו שקל יותר ללכוד נהגים על מהירות מופרזת, למרות שחשוב יותר לתפוס עקיפות מסוכנות).
ידוע לכל שהמבחנים הפסיכומטריים מעניקים עדיפות לבעלי יכולת כספית לא פחות מאשר לבעלי יכולת חשיבה. מוּכרים לכל התרגילים שעושים מורים ומנהלים כדי להעלות את ציוני המיצ"ב ואת ממוצעי הבגרות, ולזכות בהערכה (ובתקציבים).
בקיצור: שי פירון צודק! המספרים קמו על הממַספרים. נכון, אין מנוס לפעמים מבחינות וציונים, אבל כאפשרות אחרונה. הדברים החשובים באמת בחינוך הם הדברים הסמויים ממדידה.
