מאמרים
אני הזקנה מהמסדרון
היא לא הלכה לשום מקום, הזקנה מהמסדרון. היא עדיין שם. הייתי איתה שלושה ימים. אני בחדר האוכל של פנימית ג' – היא מעבר למחיצה, במסדרון.
שכבתי לידה, לידן, חמש, שבע, שמונה, אפילו עשר נשים במסדרון. הפיג'מה המוזרה של בית החולים אפילו לא מנסה להסתיר את מה שרואה כל מי שחולף במסדרון. אחות, רופא, חולה, מבקר, איש ניקיון. אתה משתדל לא להסתכל, והעין דורשת לדעת מה אסור לה לראות.
זה לא ביבי – זה אנחנו שמסכימים שהאמהות שלנו, הנשים שלנו, אנחנו – נשכב ככה.
● ● ●
"קח אותו ל-316", אמרה האחות שהציצה מאחורי הדלפק לאיש "מחלקת השינוע". הוא חייך, המשיך ללכת בין שתי שורות המיטות, שניצבו זו אחר זו לאורך שני צידי המסדרון, והחנה את המיטה של חדר המיון, שעליה הוא שינע אותי לקומה הרביעית, בחדר האוכל של המחלקה. אף שולחן לא עמד בחדר האוכל, וגם לא כיסאות. היו שם ארבע מיטות. על שתיים מהן שכבו שני קשישים. שתיים היו ריקות, מוצעות, מוצעות לחולה הבא.
בהתחלה הייתי המום. באמת מאשפזים אנשים במסדרונות ובחדרי אוכל בישראל 2005. אחר-כך ראיתי שיכול להיות הרבה יותר גרוע. נכון, קיר לבני הזכוכית הדקורטיבי שתרמה משפחת גרוס לא מסתיר אותך גם כאן מעיני החולפים במסדרון, וכל מבקר שצמא למים קרים נכנס אליך לחדר – גם אם זה בדיוק כשאתה משתין לבקבוק, ומי ששומר יוגורט במקרר מעיר אותך כשהוא רעב – אבל אתה לא ממש ממש ברחוב.
● ● ●
השותפים שלי הם שמואל ואליהו. השלישי יצא לחופשה. שמואל מנסה כל הלילה לומר לי דברים בכל השפות שאי-פעם שמע, לאורך ההיסטוריה רבת השנים שנשקפת מפניו המיוסרות. הסדין שכיסה אותו זז קצת, וכל מי שעובר במסדרון רואה שהוא מחותל. אז מה הוא יכול לעשות?! בבוקר, כשדעתו תתארגן קצת והעברית תשתלט על קצות מחשבותיו, הוא יספר לי שהוא בן 86. והוא יחייך. אבל זה יהיה חיוך עצוב.
הוא מבין את גזר הדין שהושת עליו. הוא יודע שזאת בעיה שלו. אז מה אם הוא עלה לארץ לפני שישים שנה, עבד, בנה, נלחם, עשה ילדים ונכדים. זה היה מזמן. היום לא מעניין. הוא לא משתלם. בני משפחתו יבואו לבקר אותו במשך היום, ינסו להגיד יהיה בסדר, אבל הוא יחזור ויגיד לי: שמור על עצמך, אני כבר גמרתי.
אבל זה לא רק ביבי - זה אנחנו. אנחנו מרשים לממשלה שלנו. להשכיב כך איש בן 86. אלה אנחנו שזורקים אותו. זה אתה, אל תאשים אף אחד אחר.
● ● ●
אליהו לא אומר כלום. כל כמה שעות באות שתי אחיות ומשנות את התנוחה שלו. לבדו הוא לא זז. למעשה, הוא לא מסוגל לעשות כלום. לעיתים רחוקות הוא מרים קצת יד אחת. שוכב באמצע חדר האוכל, זונדה נכנסת לו דרך האף, אינפוזיה מהיד, הפה שלו פעור כל הזמן, אולי מבקש עוד חמצן, אולי מבקש לומר משהו שאנחנו לא רוצים לשמוע. כל מי שעובר במסדרון רואה את פיו הריק. את השיניים התותבות הוציאו לו, שלא ייחנק. מי שמביט נמוך יותר, רואה שגם הוא מחותל.
כל הלילה הוא לא שמע כלום. מי יודע איפה היה. אני לא יודע בן כמה הוא. גם האחיות אולי לא יודעות, כשהן ניגשות אליו פתאום ומסבירות לו למה הן מטלטלות אותו, ומשנות לו תנוחה. למה הן נוחתות אצלו מדי-פעם, באי-שם שבו הוא נמצא, לקחת לו בדיקת דם, למדוד לו את החום. "אל תתנגד חמוד", אומרת לו אחת מהן.
אולי זה אבא שלך? דוד שלך? שכן שלך?
היום זה אני במיטה שלידו, באמצע חדר האוכל. אני! עורך מכובד ב"ידיעות אחרונות". מחר זה תהיה אתה. או את. או אתה.
● ● ●
אחת בלילה. למסדרון מגיעה עוד קשישה. בעלה מעיר את כל שוכני המסדרון וחדר האוכל. הוא חייב לצעוק, כי מרוב בהלה היא שכחה בבית את מכשיר השמיעה. היא דתייה, אני מבין מכך שהיא חוזרת ומבקשת שלא ישכחו להביא לה כיסוי ראש. מצחיק. את שערות ראשה היא מבקשת להסתיר. עוד לא מבינה שהיא הולכת לשכב חשופה במסדרון. עוד כמה שעות יעלה האור.
בסלון, עם החבר'ה, היינו אומרים שמגיע לה. בגללה ובגלל החברים שלה המתנחלים, כל הכסף הלך לשטחים ולא נשאר כלום לבתי החולים. בחדר האוכל של פנימית ג' אתה לא אומר את זה. אתה יודע שלשום אשה בת 70 לא מגיע לשכב, בפיג'מה פרחונית של בית חולים, במסדרון?
● ● ●
בשתיים בלילה עולות צעקות מהעבר השני של המחלקה. אחת החולות הלכה לעולמה. בני משפחתה היו לידה. היא זכתה למות בחדר, לא במסדרון. הבנים והבנות שלה מייללים מרה. כל המחלקה ערה. תיכף בטח יעבירו לידינו את הגופה.
● ● ●
לפנות בוקר סירחון איום ממלא את חדר האוכל. שמואל ואליהו עשו את שלהם. כל מי שעובר במקרה במסדרון חייב לדעת את זה. ממש לא נעים לקרוא דברים כאלה.
האחיות באות להחליף. לא להאמין ולא להבין איך הן מסוגלות בתוך כל זה לחייך, להתייחס אל כל אחד, לעשות גם את הדברים – תסלחו לי – הכי מגעילים. "אל תתנגד, תן לי לנקות אותך, חמוד", אומרת אחת מהן לסבא אליהו.
מזל שבמצבי יכולתי לקום וללכת משם. הן נשארו שם עם החיתולים הצואים של אליהו. הן עוד צריכות לנקות גם את סבא שמואל.
● ● ●
זהו שיא הבנאליה להודות ברגע כזה לרופאים ולאחיות, שבתוך הכאוס הזה ממשיכים לתפקד, לטפל בכל אחד, להעניק חיוך, להתייחס לכל אחד. זהו זן מופלא, הזן הזה של אנשים ונשים, שפשוט אוהבים לעזור לאחרים. שמוכנים לסבול כדי לעזור.
אני יודע שזה קיטשי, אבל כמו שבחוץ לעולם לא תהיה מסוגל להאמין שתמצא את עצמך ביום המחרת שוכב בחדר אוכל של בית חולים, כך לעולם לא תוכל בחוץ להעריך באמת את העבודה המופלאה שהם עושים. ואלה לא רק האחיות והרופאים. אפילו המנקות, אנשי התחזוקה, השומרים – כולם באים עם כל כך הרבה חמלה, כל כך הרבה טוב לב.
כבר מזמן חלף גל השפעת, אבל יש מספיק מחלות אחרות, והחדרים עולים על גדותיהם. האם הם מסוגלים לתת את הטיפול הרפואי הכי טוב בחדר האוכל או במסדרון?
● ● ●
אבל לא באתי הנה בשליחות עיתונאית. אני, הגיבור, הצעיר, הבריא, צריך צינתור.
יש שני סוגים של "תומכונים", מסביר לי הרופא. הרגיל, שהמדינה מספקת, והמשופר, שמגדיל את סיכוייך להישאר בחיים לאורך שנים – אבל עולה 12 אלף שקל. ואולי 24 אלף, אולי 36. תלוי כמה סתימות יגלה הצינתור.
אין לך כאלה סכומים? תמות! ואולי לא תמות. בעיה שלך. הסיכוי שלך. את המדינה אתה כבר לא מעניין.
ואת התרופה שתשמור אחר-כך את ה"תומכון" פתוח צריך לקחת שישה חודשים. ב"סל התרופות" היא נמצאת רק לחודש. לאחר מכן היא תעלה לך 300 שקל לחודש. או שתסתכן בסתימה חוזרת של העורק.
אין לך עוד 1,500 שקל? מה איכפת לנו. או שתמות או שלא. בעיה שלך.
זה היה פעם אחרת? אז מה?! דאגו פעם גם למי שלא היה לו? זה נגמר! אנחנו באמריקה, אתה לא יודע? תסתכל מהחלון, ישר תראה.
● ● ●
זה לא בגלל ההתנתקות, השפעת, הקסאמים או חילופי הרמטכ"לים. פשוט, כאלה אנחנו.
זה לא ביבי. אלה לא שרי הממשלה. אלה לא חברי הכנסת. אלא אנחנו.
האמהות שלהם, שיהיו בריאות, לא ישכבו במסדרון. האבות שלהם יקבלו את ה"תומכון" המשופר. גם החברים שלהם, והחברים של החברים שלהם, לא ישכבו בחדר האוכל. הם לא יודעים איך זה לנסוע באוטובוס, הם לא יודעים איך זה לחכות בתור, הם לא יידעו אף פעם איך זה לשכב במסדרון.
אתם יודעים מה? גם אני יכולתי לדאוג לכך שיעבירו אותי לאחד החדרים. לא רציתי. גם אני יכול, ושילמתי, 12 אלף שקל.
אבל מה עם הזקנה שאנחנו שוכחים במסדרון?
